בתרבות. להניח, לנטוש, לוותר, לפרוש,, to renounce להתפכח, nibida) to be disenchanted בפאלי)

Transkripsi

1 - 1 - דרך האמצע הרחבה ושביל צר לצידה: על בודהיזם ואניאגרם ד"ר תור גונן שיחתי מייצגת גם את בני לוז, מחבר הספר "האדם החופשי, דרך האניאגרם" וגם הדפים שחולקו נשאבו מתוך ספרו, ועל כך אני מודה לו מאד. אני מודה למורים ולתנאים שהובילו אותי אל הדרך ולביה"ס לחינוך של אוניברסיטת חיפה שהעניק לי את הדוקטורט לפני 20 שנה על היוזמה הנפלאה והלא מובנת מאליה של אקדמיה ישראלית להסב את תשומת לבה של החברה לנושא של רוחניות ולחקר ביטויה בתרבות. אני מגדירה רוחניות כארציות מתבוננת בתבונה וברחמים בכל הקיים. בכך אני מפוררת את הדיכוטומיה בין ארצי ורוחני, קודש וחול, יחסי ומוחלט. להתבונן בתבונה זה אומר להווכח בכל מאודנו ולא באופן אינטלקטואלי בשלושת מאפייני הקיום: חלופיות, העדר מהות עצמית שאינה תלויה בתנאים, וסבל, או חוסר נחת קיומי, המזומן לנו אם נתעקש שלא להכיר בחלופיות ולא להכיר בתלות הדדית למרות שהן מוטמעות בנו כמו בתופעות כולן. איך מתחילה עבורנו דרך רוחנית או עבודה טרנספורמטיבית? על ידי היווכחות בכך שלמרות שאף אחד אינו כובל אותנו הכרתנו מצויה בבית כלא של תפיסות שגויות המסבות סבל לנו ולאחרים. כשסבל הופך בלתי נסבל הוא הופך לכוח מניע המוליך אותנו לחפש. לעתים המפלט פחות מיטיב (סמים), אבל יש שהתנאים בשלים ונפתחת דרך, וטיבן של דרכים נכוחות הוא לזעזע, לפורר, לדקק, לגרום לנו להניח, לנטוש, לוותר, לפרוש,, to renounce להתפכח, nibida) to be disenchanted בפאלי) מכל אותם עיוותי תפיסה ודפוסים שגרמו לנו לסבל. לעתים הדבר הקשה ביותר הוא לוותר על סבל במיוחד כשהוא נתפס כמקור ליצירה אמנותית. למדתי אניאגרם אצל לי ווילי תלמידתה של הלן פלמר, בקירוב זמנים לפגישה המכוננת עם דרך הבודהיסטית, ובשיחתי אנסה להבהיר קווי דמיון ושוני בין האניאגרם, שיטה טיפולוגית פסיכולוגית- רוחנית חדשה יחסית לבין הדרך הבודהיסטית בת כ- 2,500 שנה, תוך הדגשת הערך הטמון בשתיהן עבורנו. האניאגרם נמצא עדיין בתהליכי התהוות. בשנות ה- 70 של המאה ה- 20 הוא נתפס ככלי אזוטרי "לשימוש עצמי" אבל חלחל מאז למחלקות לפסיכולוגיה על ידי הפסיכיאטר קלאודיו נרנחו ואחרים. בארה"ב הוא הפך לכלי פופולרי בסדנאות לקהל הרחב. ככזה יש נטיה להתיחס אליו כאל משחק חברתי מענין. זו טעות כי בכך מעקרים אותו מהתועלת שלו בהבאת תשומת הלב שלנו לאסטרטגיות הגנה ולפתולוגיות העבר שלנו ולשבירת מעגל הסבל הנאורוטי.

2 - 2 - הדרך הבודהיסטית היא דרך חיים המושתתת על אמון ביכולת האנושית להווכחות,(realization) כלומר, להתעוררות למציאות כהווייתה על מאפייניה, ומתוך כך ניהול חיים של תבונה, מודעות וחמלה. הדרך מנכיחה את הפער הקיים בין המציאות כפי שהיא ובין תפיסתנו אותה ומצביעה על נטית ההכרה להאחז בהשתוקקות ברשמים חושיים נעימים ולדחות רשמים שאינם נעימים, בנטית ההכרה להגדיר הגדרות ולקבע תהליכים, להאחז בקיום יציב ונצחי של מצבים ואוביקטים שאין כל אפשרות לקבעם, להאחז בקיום שאיננו בחזקתנו או להאחז באי-קיום, בנטית ההכרה להאחז בדעות ובעיקר - להאחז בתפיסה ובהגדרה מקובעת של אני עצמי ושלי בעוד הכל בר-חלוף Anicca) בפאלי), ונמצא בתהליך מתמיד של שינוי ואינטראקציה בין תנאים שונים היוצרים את התופעות, כולל אותנו. הדגש בדרך הבודהיסטית הוא על תהליכיות כזרם בלתי פוסק של שנוי הנוצר מהתלכדות וה פרדות אין סופית של תנאים ולכן דבר אינו ניתן לאחיזה. במובן זה הכל ריק, חסר מהות משל עצמו ותלוי תנאים Anatta) בפאלי). העובדה שכל הדברים תלויים זה בזה, נובעים, מתלכדים ומתהווים זה מכוחו של זה מתוך תלות הדדית אין בה כדי להכחיש את עצם קיומם ואת ייחודיותן של התופעות. הסבל הקיומי Dukkha) בפאלי) נובע מכך שאנו לא מבינים, לא מקבלים או שוכחים ארעיות וריקות. אנו נאחזים בהגדרת היחודיות האישית ובתכונותיה כב"אני" קבוע ונבדל ועוסקים בטיפוח ובהעצמה של אותה יחודיות. בתפיסה הבודהיסטית, ההשקפה השגויה אודות קיומו של "אני" קבוע ונבדל, הנקראת Sakaya dithi הנה שורש הסבל האנושי. זה "גרגר האבק בעיניים" העיקרי שעליו דבר הבודהה. שיטת האניאגרם מחלקת את הקיום האנושי ל- 9 טיפוסים מרכזיים, ל- 27 משניים ול- 54 ווריאנטים של טיפוסי משנה ומסבירה את יחסי הגומלין ביניהם. היא מציעה תרשים זרימה של מופעי התנהגות שונים. כל טיפוס מושפע מתכונות הטיפוסים הנמצאים משני צידיו ("כנפיים"). השיטה מצביעה על התנועה שכל טיפוס מבצע באופן לא מודע ב"מצבי מצוקה" וב"מצבי ביטחון". לדוגמה, טיפוס מס' 4 נוטה במצב של מצוקה לאמץ תכונותיו של טיפוס מס' 2, ובמצב רווחה לאמץ תכונותיו של טיפוס מס' 1. השיטה נוגעת גם לרמות התייחסות של כל אחד מהטיפוסים לאינסטינקט, לרגש ולמחשבה. השיטה מועברת במתכונת של ראיונות אישיים במסגרת פאנלים שבהם נציגי ה"טיפוסים" מציגים בפני קהל את נסיון חייהם ותובנותיהם בהסתמך על שאלות המנחה בשיטה. המרואיינים מציגים את ההזדהויות שפיתחו, את התובנות באשר למניעים העמוקים להתנהגותם, את נקודות החולשה והחוזק שלהם, ואת האופן שבו נוצרו אסטרטגיות ההתנהגות שלהם על פי כיווני תשומת-הלב. הדגמה חיה ואותנטית מעין זו מאפשרת ליושבים בקהל לזהות ולהזדהות עם הטיפוס שלהם ולהבין את עיוותי התפיסה שלהם באשר לעולם. הרגע שבו אנו מזהים את הטיפוס שלנו, או את "עצמנו" באניאגרם הוא רגע של תובנה, של חסד נורא, כי רובנו מתקשים להודות בתכונות הפחות מחמיאות שלנו, בכשלים, במה שהדרך הבודהיסטית מכנה "זיהומים", "כתמים",assavas) kilesa בפאלי). זה רגע של אמת שבו מתרחשת הווכחות באבק שכסה את עיננו, או בשפה האניאגרמית - בסוג בית הכלא בו לקחנו מקלט עד כה.

3 - 3 - ההכרח להבין שאנו נתונים בסבל או בבית כלא מנטלי כתוצאה מאחיזה בהשקפות מוטעות המבנות את עולמנו הנו משותף לדרך הבודהיסטית ולאניאגרם. השוני ביניהן טמון בהנחיה האניאגרמית להגדיר את עצמנו כטיפוסים מסוג מסוים כנקודת התחלה לעבודה הפסיכולוגית-רוחנית בה. לדוגמה, אם אומר "אני טיפוס מס' 4 עם כנף 5". "אני אדם מלנכולי". למרות הווריאנטים הרבים שהשיטה מאפשרת - הכל נתון מלכתחילה במסגרת של הגדרה עצמית. אין באניאגרם נסיון לפורר כבר מלכתחילה את עיוות התפיסה ואת גורם הסבל המרכזי בחיינו: את האחיזה ברעיון של אני ועצמי, את אותה Sakaya dithi שעליה מצביעה הדרך הבודהיסטית כאחד הכבלים העיקריים הכובלים אותנו לגלגל הסבל. באניאגרם התכונות המאפיינות אותנו פוסקות להיות תהליכיות. הן מוצגות כגרעין מוצק. מתגבשות סביב "אני" כטיפוס מסוים, ובכך האניאגרם מעודד ומקבע טעות בסיסית שהדרך הבודהיסטית מנסה לקעקע באופן כה רדיקלי: השקפה אודות קיומו של עצמי קבוע. בשיטה האניאגרמית מתקיימים בטריטוריה של כל טיפוס יחסי גומלין בין "אישיות" ו"מהות". האישיות נתפסת שקרית, ומייצגת את כל הכשלים הייחודיים שדבקו בנו בנסיבות חיינו ומהווים את בית הכלא שלנו. המהות נתפסת כאמיתית, ומייצגת תכונות רוחניות מיטיבות שניתן להשיגן או להגיע אליהן לאחר עבודה טרנספורמטיבית. דיכוטומיה מעין זו איננה קיימת בדרך האמצע הבודהיסטית. קיימים 9 סוגי כשלים רגשיים Passion ו- 9 סוגי ק בעונות חשיבה,Fixation בהתאמה לתשעת הטיפוסים. מולם בהתאמה יש 9 תשעה רעיונות נעלים Ideas) (Holy ו- 9 מידות נעלות (Virtues) שהנם ייחודיים עבור כל טיפוס, כתכונותיהן הגבוהות של המהות שאליה ניתן להגיע. כאן יש דמיון בין האניאגרם והדרך הבודהיסטית בהגדרת הכשלים וגם בהגדרת המידות הנעלות Virtues שחלקן מוגדרות בשיח הבודהיסטי במסגרת "10 השלמויות" Paramis וחלקן במסגרת "4 משכנות הנאצלים" Brahma-) 4), Vihara שהנם גם נתיבי טיפוח ותרגול וגם פרי של תרגול: אחוות-לב אוהבת ;(metta) חמלה.(upekha) השתוות-לב מאוזנת ;(mudita) שמחה בשמחת זולת ;(karuna) גם החלוקה הטיפולוגית לשלושה מניעי יסוד עמוקים להופעתם של הכשלים המנטליים משותפת לשתי הדרכים. האניאגרם מחלק את 9 טיפוסי היסוד ל- 3 שלשות. התנהגותה של כל שלשה מונעת עי מניע רגשי עמוק: כמיהה, כעס, פחד. גם הדרך הבודהיסטית מצביעה על המצוקה כנובעת מהאחזות ב- 3 רעלים, בנטיות-שורש סמויות (Anusaya) לא מועילות כמניעי התנהגות דינמיים: התאוות וחמדנות.(moha) בורות, תעתוע, אדישות ;(dosa ) דחיה, כעס ושנאה ;(lobha) לאחר עבודה פנימית האדם משיג מה שהאניאגרם מגדיר כ"דרגת חופש" גבוהה יותר. חייו משתנים. כך הוא הדבר גם בדרך הבודהיסטית, המדגישה טיפוח של תכונות נעלות - אבל לא כהישג אישי. כל הכוון

4 - 4 - שונה. הדרך הבודהיסטית מכווננת להשלה, לזניחה, ולויתור ולא להשגה. כשהכשלים או ה"כתמים" נמוגים מתגלה מה שתמיד היה שם ואיננו תלוי תנאים: מרחב צלול וריק מתכונות. אם נוכחנו בכך - מה שיתגלה בלאו הכי בכיכר השוק במשא ומתן של חיינו הוא מצבי הכרה מיטיבים. הם מתגלים מאליהם משום שהבנו את טיבה הריק של המציאות. אבל עד שטבע הבודהה מתגלה ניתן לטפח את התכונות המיטיבות. עד החמלה תתעורר גם רחמים יספיקו. חשוב להבין שעל פי הדהאמה הבודהיסטית תכונות- המהות המיטיבות אינן אישיוֹת ואינן "אנחנו" כי להכרה יש נטיה חזקה להזדהות לא רק עם הכשלים והקבעונות אלא גם עם התכונות הנעלות שההכרה "השיגה", ולתפוס אותן כ"אני". כשהכרה משתחררת מכבלי השקפות שגויות היא לא נאחזת בדבר. וכך, שתי הדרכים מצביעות על היאחזות בעיוותי תפיסה כמקור לסבל ומבקשות להעבירנו על דעתנו המקובעת לעבר רמת חופש גבוהה יותר, ושתיהן מביעות אמון בסיסי ביכולת האנושית לזהות את המקור לסבל וביכולת האנושית לשחרור מלא או חלקי. עם זאת - האניאגרם הוא שיטת שחרור העצמי בעוד הדרך הבודהיסטית היא דרך של שחרור מהאחזות בתפיסה של עצמי. וזה שוני עדין. יש לזכור שלמעשה, גם התכונות המיטיבות וגם הכשלים אינם כה אישיים! הם מאפיינים כל אחד מאיתנו. רק הסדר והמינון הם יחודיים ותלויי תנאים. יש לזכור שיש מיליוני טיפוסי 4, מיליוני טיפוסי 8. אז לומר "אני" טיפוס "כזה וכזה" הנה טעות בסיסית בהבנת המציאות וקיבוע הזדהות עם "אני" שאותו אנחנו בוראים בעצם הגדרותינו. לטענת האניאגרם גם אם טיפוס מסוים הגיע למהותו הוא לא יוצא מגבולות הטיפוס שלו או מחליפו באחר. כאן עקרון של שינוי וחלופיות העומד בבסיס שתי הדרכים מעצם האמון ביכולת להשתנות הנו מוגבל. בולט בה גם היעדר עקרון היעדר קביעות עצמית. anatta האם יכולה להיות קביעות טיפוסית שהיא מעבר לתנאים ולנסיבות, או כזו שהיא מעבר לתלות הדדית המשפיעה ומשנה? אם מתרחשת התפתחות טרנספורמטיבית משמע שיש השתנות, ואם יש השתנות, הרי כבר לא מדובר באותו הטיפוס! האם ניתן לפתח תכונה אחת בנפרד מן האחרות? האם ניתן, לפתח השתוות-לב מאוזנת,upekha),(equanimity המוגדרת בבודהיזם כשלמות (Parami) ובאניאגרם כ"סגולה נעלה", מבלי שכל שאר התכונות הנעלות, המבטאות את ההוויה, תתפתחנה? האם אפשר לנתק כיווני התפתחות? שוני נוסף בין הדרך הבודהיסטית ובין האניאגרם נוגע בתפיסה הדיכוטומית של האניאגרם, הרואה את המהות כ"אמת" ואת האישיות כ"שקר". הדיכוטומיה איננה קיימת בדרך האמצע הבודהיסטית. השיטה האניאגרמית טוענת שהתכונות הלא מיטיבות המאפיינות את הטיפוס הן מסכה אישיותית שקרית המתפתחת בילדות ובנערות, מאפילה על מהותו האמיתית של האדם, שכולה נעלה ומיטיבה. בהזדהותו עם תכונות האישיות האדם מוּלך שולל, בהיותו משוכנע שאישיותו היא מהותו. אבל אם נשכיל להבין שמה שהאניאגרם תופס כמסכה שקרית איננו אלא סך ההתניות המנטליות שהתפתחו מתוך מפגש עם תנאי תרבות, חברה ונסיבות, נגלה שאין כל סיבה לתפוס אותה כשקרית. הטיפוס הוא תהליך פיתוחן של נטיות-המהות הסמויות שעמן "זה" נולד, והמונח "מהות", גם לו אין ולא כלום עם משהו מהותי, נצחי

5 - 5 - ומתמיד שאיננו תלוי תנאים. בחקירה ובהעמקה מדיטטיבית ניתן להיווכח שנטיות הטיפוס שאפיינו אותו עם לידתו, נמסכות לתוך תנאי החיים שאליהם היא מגיעה. חלק מנטיות-המהות, נטולות הקיום הקבוע יתחזקו, חלק ייחלשו וחלק לא יבואו כלל לידי ביטוי וייעלמו. למעשה, התכונות הטיפוסיות שעמן נולדנו פוגשות את הנסיבות החדשות ומתעצבות בהתאם, כאישיות. מה שאינו מאפשר לנו שחרור מסבל, אינו מסכה שקרית אלא תנאים ונסיבות. התכונות שלהן אנו קוראים "האופי שלנו" אינן אלא זרם של התניות התנהגותיות קיימות וחדשות, המתהוות חדשות לבקרים ומהוות מצע ורקע להתנסויות השונות שלנו בחיי היומיום. התהליך שבו מתהווה ומתגבש "אופיינו" במפגש בין המציאות וההכרה שלנו, הנטיות שעמן נולדנו במחזור חיים זה וההתניות שהתהוו כתוצאה מנסיבות חיינו הן אלו המ ת נות את התחושות המתעוררות בנו כתגובה למפגש עם התנסויות ואירועים שונים בחיינו כ"נעימות", "לא נעימות" ו"ניטרליות". לאירוע או לדבר שנחווה ונזהה כ"נעים" נפתח השתוקקות. נקרב, נשחזר ונפעל כדי שיהיה לנו ממנו עוד ועוד ויותר ויותר. לחליפין שיהיה כך עימנו לנצח. תנועה זו בהכרה, תיצור היאחזות. את מה שנחווה "לא נעים" נדחה ונאחז בדחיה. על כל דחיה או השתוקקות מושלך כל העת העולם המנטלי, הרגשי, המחשבתי והאסוציאטיבי שלנו Sankhara) בפאלי). אם נחזור על תהליכים אלו ואחרים מספר פעמים יווצר הרגל (במחשבה, ברגש, בדיבור ובמעשה). את ההרגלים המתגבשים אנו נתפוס ונקבע באופן מצמצם כ"אני" ונזדהה עימם כ"אני": "אני אדם דכאוני" או "אני אדם קפדן", למרות שבתנאים שונים אותו "אני" יהיה מלא שמחה או יתיר לעצמו להתנהג ברשלנות. ההבדל בין שתי הדרכים טמון, אפוא, במידה רבה בתפיסת המונח "מהות". הדרך הבודהיסטית איננה מדברת על מהות כלשהי, למרות שהיא מצביעה על מעבר של פונקציות מנטליות מלידה ללידה, שבהן נרשמות התכונות שהתהוו במחזור החיים הקודם, בעוד האניאגרם מתייחס לכל מה שהתהווה במחזור החיים הנוכחי בלבד. האניאגרם אומר שכל אחד בוקע לבגרותו מתוך ילדותו כשהוא מאופין עי דפוסים מסוימים, אך אין הצבעה על הנטיות ההכרתיות המאפיינות את ההכרה בעת לידתנו. לטענתי, ה"טיפוס" האניאגרמי הוא למעשה המהות שעל גביה נבנית האישיות. העבודה הפנימית שלנו בשלב הראשון של זיהוי הטיפוס, היא למעשה חשיפת ה"מהות", חשיפת "הטיפוס" המאפיין "אותנו" עם לידתנו, מבעד לכל המופעים האישיותיים המגוונים. האישיות שהתפתחה במשך שנות גידולנו בתנאים העכשוויים, אינה אלא מערכת הרגלים שנוצרה מתוך התאמה לתנאים חדשים ונשענת על מה שנרשם בתודעה במחזור-חיים קודם ועבר הלאה כ- Re-linking Consciousness עקב האחזות בדבר-מה. זוהי המהות, כפי שגורדז'ייף הגדירה. אבל גם כאן, עלינו לזכור שאין זו מהות בעלת יסוד קבוע ונצחי אלא הוויה תלוית תנאים ומשתנה. הקושי להפריד את תכונות המהות מתכונות האישיות, הנמצאות כרצף מעורב בחייו של אדם, הוא אחד הקשיים בעבודה הפסיכולוגית. למונח "מהות" יש איפא באניאגרם שתי משמעויות. האחת, כפי שגורדז'ייף תופס אותה, מכלול התכונות שבהן ניחן האדם עם לידתו, והשניה, המקובלת יותר בשיטה האניאגרמית היום כמערכת

6 - 6 - תכונות נעלות ומיטיבות, המסתתרות מתחת למעטה של תכונות אישיותיות, אך בשתי המשמעויות המהות נתפסת כ"אמת" והאישיות מוערכת כ"שקר". בעוד הבודהיזם מצביע על הכרח להיווכח בה עדר "עצמי", נעלה בתכונותיו ככל שיהיה, שהנו בעל מהות יציבה, קבועה ונצחית, עומדת בפני עצמה ולא תלוית תנאים. למרות השוני הבסיסי שתי הדרכים מצביעות על כך שהתמרת ההכרה לא תתרחש לפני שנוכחנו באופן ממשי בסבל המנטלי בחיינו ולא תוכל להתממש ללא רצון עז ומודע להשתחרר ממנו. שתיהן הנן דרכים פרקטיות, המצביעות לא רק על תובנות-פתע אלא גם על הצורך בעבודה יום-יומית סבלנית של טיפוח או גילוי תכונות מיטיבות. כיצד? באמצעות מדיטציה וחקירה. שתיהן קוראות לתרגול מדיטציה, כלומר לתרגול של תשומת לב תבונית sampajanna) sati בפאלי), שהנה למעשה האשכול השלישי בדרך בת שמונה הנתיבים, ולחקירה עצמית חקירת התופעות dhammavijaya) בפאלי). זיהוי בית הכלא הייחודי לכל "טיפוס" היא נקודת התחלה מצוינת להתרת עיוותי תפיסה. השיטה האניאגרמית הטיפולוגית מתעלת את כיוון העבודה הפסיכולוגי-רוחני הספציפי המתאים לכל טיפוס ובוחרת עבורו תרגול אפקטיבי ראשוני ומדויק למדי עבורנו כרגע כטיפוסים בעלי טמפרמנט מסוים ונטיות סמויות מסוימות לעבר אותן תכונות מהות מיטיבות הקיימות בהכרתו באופן פוטנציאלי. מבחינתי, אניאגרם הוא בבחינת אמצעי יעיל הן לזיהוי (upaya) תפיסות שגויות המאפיינות את המבנה היחודי "שלנו" כ"טיפוס" והן להתווית כיוון עבודה ובחירת תרגול. זה יתרונה הגדול של השיטה, מה גם שהיא עושה שימוש בתרגולים בודהיסטיים. שתי הדרכים משתמשות בחקירה עצמית ובתשומת לב תבונית לכל תחושה נעימה, לא נעימה וניטרלית בגוף, למצב הכללי של ההכרה למחשבות, לרגשות, לתכני מחשבות ורגשות ובכל מה שפוגש את דלתות החושים, להיאחזויות, להרגלים, לכוונות ולמניעים. תשומת לב תבונית זו מתייחסת גם ליכולת ההבחנה בין מה שמועיל ומה שלא מועיל. זו איננה תשומת לב רגילה שבה ההכרה מבחינה באופן טבעי בגירויים השונים. שתי הדרכים מדגישות את האומץ, הנחישות, הסבלנות והחמלה שאנו זקוקים להם כדי לזהות נטיות וכשלים, להכיר בהם ולשנותם. זוהי יכולת הנבנית לאורך זמן, אינה מאפשרת לכשלים הרגשיים לנהל את חיינו. ההליכה בשתי הדרכים איננה סדורה, ישירה, נוחה, רציפה ולינארית כמו שהשיחה הזו נשמעת, אלא הליכה הכרוכה בנסיגות רבות ובהליכה נגד הזרם. התיאוריות כולן משרטטות מפה עד שהבנו את פני השטח. אם הבנו יש צורך להרפות מן המפה. השרטוטים.2006 ברשותו ומתוך ספרו של בני לוז - "האדם החופשי - דרך האניאגרם". הוצאת 'אלטרנטיבות',

7 - 7 -

8 - 8 -

9 - 9 -